טישה פתחה את עיניה וראתה שהיא נמצאת ביער לא מוכר. היא זכרה במטושטש מה קרה אך לא לחלוטין. היא רק ידעה שהיא חייבת לברוח. לפני ש-הם ימצאו אותה. היא לא ידעה מי זה הם, אך ידעה שהיא חייבת לברוח מהם. היא החלה לרוץ, יחפה ובשמלה פשוטה. היא לא ידעה לאן היא רצה, אך היא רצה. לפתע היא נתקלה בשיריון ונפלה. היא ראתה מולה 20 חיילים מהלבנים, ה-הם שהיא שהיא לא זכרה. הם הקיפו אותה. "מה אתם רוצים?" היא שאלה. אחד מהלבנים הביט בה ואמר: "הארכ-מאג הגדול טודורוס ורוסולוס רוצים שתחזרי למבצר." טישה נזכרה בהם, ובכול החלום\השלייה שעברה עליה. היא נזכרה שהם הטילו עליה כישוף של אשליה, אבל לא זכרה לשם מה הם קלעו אותה. לפתע הופיע אדם, לבוש בבגד נזירים וברדס, גלימתו מתנופפת מאחוריו. טישה נזכרה שבאשלייה שלה הוא היה, אך עכשיו היא ראתה שהוא אמיתי. הזאב הכחול התקרב לחבורה, ששלפה את חרבותיהם. הוא התקרב לאט לאט. מנהיג החבורה אמר לו:" לך הזאב הכחול! זה לא נוגע לך. חזור לשרט את מסדר האור!" הזאב הכחול המשיך להתקדם. טישה ישבה על הקרקע, רועדת. עוד לפני שהיא הספיקה למצצמץ נותרו כול ה-20 מתים על הקרקע. הזאב הכחול הושיט לה יד ועזר לה לקום. הוא ליווה אותה בשתיקה עד שהם הגיעו לשביל ואמר לה:" תמשיכי בשביל הזה עד שתגיעי לעיר קארלין. שם תיהיה בטוחה." טישה הביטה בו ואמרה:"ואם הם יבואו לפני שאגיע?" הזאב הכחול הביט בה ואמר:"הזאבים ישגיחו עלייך. המשיכי ללכת עם השביל עד שתגיעי לעיר. על תעצרי, על תסתי מהשביל, ואל תדברי עם אף אחד עד שתגיעי לתור העיר קארלין!" טישה הנהנה והזאב הכחול הסתובב והלך, גלימתו מתנופפת מאחוריו. היא לא ידעה מה קרה פה, אך החליטה לסמוך עליו ולעשות כדבריו...
